בקיבוץ יראון שבגליל העליון היה חבר מקבוצת המייסדים שקיבל יום אחד מתנה מקרוב משפחה – מחרטה.
החבר הביא את המחרטה למשק והציע להקים מפעל בקיבוץ. במשק לא הסכימו בטענה שהם ישוב חקלאי שלא מתעסק בתעשייה. החבר התאכזב והחליט לעזוב עם המחרטה שלו. שמו של החבר הוא סטף ורטהיימר ועד היום בוכים בקיבוץ על הפספוס הענק הזה.
ורטהיימר הקים בחצר ביתו בנהריה בית מלאכה בו ייצר סכינים, כלים לחיתוך מתכות ולוחיות מתכת מושחזות, את התוצרת שיווק בעצמו כשהוא רכוב על אופנוע. בית המלאכה שגודלו היה כ-20 מ”ר התפתח למפעל “ישקר”, והוא הפך לתעשיין זוכה פרס ישראל שכולנו מכירים.
אבל הסיפור לא נגמר כאן. ורטהיימר נשאר בקשר טוב עם חבריו, ותיקי הקיבוץ. בשנות ה-80 בזמן המשבר הכלכלי הגדול שפקד כמעט את כל הקיבוצים, סטף בא לקיבוץ עם הצעה: להקים מפעל בשותפות חצי חצי. המפעל הוקם באזור התעשייה תפן והוסכם שאחרי שנתיים סטף יעביר את החלק שלו ליראון ללא תמורה וכך היה.
עד היום מפעל פסקל טכנולוגיות, המייצר ומשווק אביזרים, ציוד ומערכות לתמיכה בגידולים חקלאיים בחממות, מטעים וכרמים, הוא המפעל הכי מצליח וריווחי של הקיבוץ.
בתמונה: חברי הכשרת דפנה, ממייסדי קיבוץ יראון, באדיבות ארכיון יראון
